שתף בפייסבוק

לא רק באך

02/03/2010 מאת שרון רוזנר (תגובה אחת)

החודשיים הקרובים מביאים איתם מגוון של קונצרטים לאביב, ובהם מוזיקה מאת באך ומלחינים נוספים מהבארוק הגרמני והצרפתי. בשבוע הבא נגיש בצמד קונצרטים יום אחרי יום את רביעיות פאריז של טלמן, עם החלילן איתי ידלין המגיע לביקור בארץ, הכנרת דפנה רביד, הגמביסטים עירא גבעול ושרון רוזנר, וזהר שפי על צ'מבלו. הקונצרטים יתקיימו ב-9-10/3/2010 במרכז פליציה בלומנטל בתל אביב.

לקראת סוף חודש מרץ נחזור אל הקנטטות של באך בתכנית הכוללת את קנטטה רי"ב 166 מאת באך לפסחא, ואת הסטאבט מאטר של פרגולזי, מיצירות הבארוק האהובות ביותר. את תכנית זו נגיש באבו גוש ב-20/3/2010 ובבאר-שבע ב-24/3/2010.

חודש מאוחר יותר נופיע במוזיאון תל אביב עם תכנית מיוחדת ובה מיטב המוזיקה מאת שניים מגדולי מלחיני צרפת - פרנסואה קופראן ומארק-אנטואן שרפנטייה. בין הפנינים בתכנית: שתי האפותיאוזות שהקדיש קופראן לקורלי ולולי, והסונטה הגדולה ל-8 כלים מאת שרפנטייה. משתתפים: רחל רינגלשטיין והדס פבריקנט בכינורות, בועז ברנאי וקים ריינה בחלילים, עירא גבעול ושרון רוזנר בויולות דה גמבה, וזהר שפי בצ'מבלו ועוגב.

אנו מאחלים לכם אביב של התחדשות ופריחה, ומקווים לראותכם בקרוב.

שתף בפייסבוק

הכירו את המוזיקה: שעת האל

12/02/2010 מאת שרון רוזנר (תגובה אחת)

החודש אנו לוקחים פסק זמן ממחזור הקנטטות, וממקדים את תשומת ליבנו בארבע מן הקנטטות המוקדמות של באך, שהן חיות שונות כמעט לגמרי מהקנטטות המאוחרות יותר שכתב באך בלייפציג. היצירות המדוברות הן מן הקנטטות האהובות ביותר של באך: קנטטה 4, קנטטה 106, קנטטה 131 וקנטטה 12. בקנטטות המוקדמות שלו ממשיך באך במידה רבה מסורת ארוכת שנים של מוזיקה כנסייתית בגרמניה, ומתבסס על המודלים הטקסטואליים והמוזיקליים של קודמיו. אך למרות זאת, כל יצירה בתכנית זו היא שונה, ומדגימה היטב את הגיוון שניתן למצוא אצל באך, ואת העובדה כי באך תמיד מחפש דרכי ביטוי חדשות, וגישות חדשות למילים ולמנגינות.

שלוש מהקנטטות בתכנית (רי"ב 4, 131 ו-106) שייכות לתקופת שהותו של באך במולהאוזן שבחבל תורינגיה, כאשר היה אך בן 22 ובתחילת דרכו המקצועית. בפסחא של 1707, באך ישב אצל העוגב בכנסיית בלאזיוס במולהאוזן והרשים את פרנסי העיירה עד כדי כך שמשרת העוגבן (שכללה גם ביצוע קנטטות) הוצעה לו בו במקום. באך ישב במולהאוזן רק כשנה, אך הספיק לכתוב שם כמה מהקנטטות היפות ביותר שלו, ובהן הקנטטות שבתכנית זו. על אף גילו הצעיר, מפגין באך ביצירות אלה את התעוזה האופיינית לו, את שליטתו באמצעים המוזיקליים, וגם את העומק שלמדנו לזהות במוזיקה שלו. גם העובדה שכל אחת משלוש הקנטטות האלה היא שונה לחלוטין מאחיותיה, מראה לנו כי באך היה מוזיקאי משתנה, מוזיקאי שמסרב לעבוד לפי תבניות.

הקנטטה הנוספת בתכנית, רי"ב 12, שייכת לתקופה מאוחרת יותר, תקופת עבודתו של באך בחצר הדוכס בויימאר בשנים 1708 עד 1717 (הוא הועסק גם קודם לכן בחצר הדוכס כמוזיקאי ונער-שרת, בהיותו בן 18). בויימאר כתב באך בין היתר את "ספרון העוגב" (Orgelbüchlein) עבור בנו הבכור וילהלם פרידמן, אחד מהאוספים הנשגבים של כוראל-פרלודים לעוגב מאת באך, אשר מדגים את אהבתו הרבה של באך לכוראל, ואשר תואר על ידי אלברט שווייצר כ"מילון לשפה הצלילית הבאכית". לאחר קידומו ממשרת העוגבן למשרת הקונצרט-מייסטר בשנת 1714, שכללה גם כתיבה וביצוע של מוזיקה כנסייתית אחת לחודש, כתב באך בשנים הבאות כ-30 קנטטות כנסייתיות, ובהן פנינים כגון רי"ב 21 "היה לי צער רב", רי"ב 165 "מרחץ קדוש של רוח ומים", רי"ב 54 "עמוד מול החטא", רי"ב 132 "הכינו הדרך, הכינו המסילה" ועוד.

ארדמן נוימייסטר - אויב האדוקים

שתי התפתחויות השפיעו על כתיבתו של באך בתקופתו בויימאר. הראשונה היא התפתחות הקנטטה הרפורמטיבית, שמכניסה לכנסייה את הז'אנרים הצורניים של האופרה, ובמיוחד האריה-דה-קאפו והרצ'יטטיב. הקנטטה הרפורמטיבית הינה פרי המצאתו של הכומר ההמבורגי ארדמן נוימייסטר, אחד מהאוייבים הקולניים ביותר של תנועת הפייטיסטים - האדוקים הלותרניים. נוימייסטר פרסם ב-1695 מחזור ראשון של טקסטים רוחניים, במסורת השגורה של המאה ה-17: צירוף של פסוקים מכתבי הקודש, אריות פזמון-חוזר, וכוראלים. אך חמש שנים מאוחר יותר, מפרסם נוימייסטר מחזור תחת הכותרת "קנטטות רוחניות במקום מוזיקה כנסייתית" (Geistliche Cantaten staff einer Kirchen-Music), ובו אך ורק רצ'יטטיבים ואריות "אופראיות" (למעשה, נוימייסטר הוא זה שטבע את המושג "קנטטה" שבו אנו משתמשים עד היום, למרות שבאך המשיך לקרוא ליצירותיו "קונצ'רטו" כמו קודמיו.)

ככל הנראה נוימייסטר לא התכוון בתחילה להחליף את הקונצ'רטי הכנסייתיים בקנטטות, אך במחזורים מאוחרים יותר, החל מ-1711 והלאה נוימייסטר כבר מוסיף לטקסטים שלו פסוקים מכתבי הקודש וכוראלים, ובכך איחד את המסורת הישנה של המוזיקה הכנסייתית הגרמנית עם האופרה האיטלקית של זמנו. במהרה, משוררים נוספים הלכו בדרכו של נוימייסטר, ומיטב המלחינים הגרמניים - בהם קריגר, קוהנאו, זאכוב וגם הצעירים יותר טלמאן, גראופנר, ובאך - הלחינו את המוזיקה לשימוש במהלך התפילה בכנסייה. למרות הסערה שגרמו הקונוטציות החילוניות של טקסטים אלה בקרב האדוקים, הזרם המרכזי של האמונה הלותרנית קיבל את השינוי וה"קנטטה" - בניגוד ל"קונצ'רטו" - הפכה לז'אנר הכנסייתי העיקרי ברוב הכנסייות בגרמניה. ההבדל הרעיוני בין הטקסטים המסורתיים שעליהם בוססו ה"קונצ'רטי" הכנסייתיים, ובין הטקסטים ל"קנטטות" של נוימייסטר ועמיתיו, הוא הכנסת הביטוי האישי, הסובייקטיבי, הרפלקטיבי, לתפילה, והדגש על רגש, על יצירת הזדהות רגשית אצל המאמין עם נושא הקנטטה. המלחינים שניגשו אל הטקסטים האלה, באופן טבעי הגיבו אליהם על ידי שימוש בשפה המוזיקלית של האופרה, וכך גם באך, אשר דומה כי איש לא היטיב ממנו לבטא את הדרמה הפנימית המשתמעת מהטקסטים האלה.

אנטוניו ויואלדי - כיצד מתחילים יצירה

ההתפתחות השניה שהשפיעה על באך היתה המפגש שלו עם מוזיקה איטלקית בכלל ועם סגנון הקונצ'רטו בפרט, כפי שהתבטא במוזיקה של ויואלדי. על פי פורקל, הביוגרף הראשון של באך, ‪"‬ויואלדי לימד אותו לחשוב באופן מוזיקלי". מויואלדי למד באך כיצד מתחילים יצירה, כיצד בונים נושא הדוק בעל אופי ברור, כיצד מפתחים רעיונות מוזיקליים וכיצד בונים צורות גדולות. לאחר המפגש עם המוזיקה של ויואלדי, באך הופך למעשה למלחין אחר, ומקבל את הקול האופייני לו, את סממני ההיכר שלו, ואת בגרותו.

בויימאר, אם כן, באך מלחין לראשונה קנטטות רפורמטיביות, ובאופן מודע משלב בהן את שפת האופרה האיטלקית ויחד איתה את הפשטות המאפיינת את המוזיקה של ויואלדי, קורלי, לגרנצי ואלבינוני. אך יחד עם זאת, ניכרת ביצירות פחות-מוכרות אלו גישה מיסטית וסובייקטיבית לטקסט, אשר מייחדת אותן מכל הקנטטות האחרות של באך.

קנטטה רי"ב 131 "ממעמקים קראתיך ה'"

הקנטטה רי"ב 131, המבוססת על תהילים קל, נחשבת למוקדמת ביותר מהקנטטות שכתב באך, למעט הקנטטה רי"ב 150, שהאותנטיות שלה נתונה בספק. ככזאת, היא ניחנה בכל סימני ההיכר של באך - יכולת ההמצאה הבלתי-נדלית, העומק המופלא והשליטה בסודות הקונטרפונקט, גם אם יש בה עדיין סימני בוסר. ביצירה זו באך הולך בעקבות קודמיו: בהם, בוקסטהודה ופכלבל, מלחין את פסוקי התהילים בסגנון הקונצ'רטטו: רצף של פרקים במרקמים שונים ללא הפוגה ביניהם.

הקנטטה, שנכתבה ככל הנראה לרגל טקס כפרה בעקבות השריפה הגדולה שעשתה שמות במולהאוזן במאי 1707, מתחילה במבוא כלי קצר אחריו נכנסים הקולות עם התחינה: "ממעמקים קראתיך ה': אדוני שמעה בקולי." בפרקים הבאים משלב באך גם בתים מתוך הכוראל "אדון ישוע המשיח, אתה הטוב הנעלה" של ברתולומאוס רינגואלדט, המביע את חרטתו של החוטא האומלל.

בחלק האחרון של הקנטטה מלחין באך את שני פסוקיו האחרונים של פרק התהילים, כאשר הפסוק המסיים "והוא יפדה את-ישראל מכל עונתיו" זוכה לפוגה מורחבת ועשירה עם שני נושאים נגדיים, המביעה את התקוה לגאולה.

קנטטה רי"ב 4 "המשיח שכב בכבלי המוות"

קנטטה זו, שהיא אולי האהובה והמוכרת ביותר מכל הקנטטות של באך, מבוססת על הכוראל "המשיח שכב בכבלי המוות" של מרטין לותר. הקנטטה היא מז'אנר ה-per omnes versus ("על כל הבתים"), אחד הז'אנרים השגורים בקרב המלחינים הגרמנים של המאה ה-17 ובהם בוקסטהודה, בהם, פכלבל, זאכוב ואחרים, בו לוקחים כוראל ומלחינים את כל בתיו כסדרה של ואריאציות קוליות.

הקנטטה נפתחת בסינפוניה בה מהרהר באך על שני התוים הראשונים של מנגינת הכוראל, ממשיך כמעט עד סוף השורה הראשונה, לוקח צעד אחורה, ואז משלים אותה, עולה לקדנצה, ולסיום חוזר על שני התוים הראשונים: "המוות". נושא הכוראל של לותר הוא סיפור צליבתו של ישוע ככפרה על חטאי האנושות, ובסיום כל בית בכוראל מופיעה המילה "הללויה", הבעת תודה ופליאה על הסיפור המכונן של הנצרות: "היתה זו מלחמה מופלאה, / בה נאבקו המוות והחיים, / החיים זכו בנצחון, / ובלעו את המוות."

הפרקים שבאים לאחר הסינפוניה, אשר בכל אחד מהם מופיעה מנגינת הכוראל מלווה במילות הבתים השונים, הם הפגנת עוצמה של המצאה מוזיקלית, של שליטה מוחלטת בכתיבת קונטרפונקט. הפרק הראשון כתוב ככוראל-פרלוד מורחב לכל ההרכב של 4 זמרים ותזמורת, ומסתיים בפוגה מסעירה על ה"הללויה". בפרקים הבאים מערב באך, כהרגלו, ז'אנרים שונים: טריו-סונטה (בבית השני), כוראל-פוגה כפולה (בבית הרביעי) ושאקונה (בבית החמישי). הקנטטה נחתמת עם הבית האחרון של הכוראל מהורמן לארבעה קולות.

קנטטה רי"ב 12 "בכי, קינה, דאגה, חשש"

יצירה זו, שהיא בין הקנטטות הראשונות של באך מויימאר (היא בוצעה לראשונה ב-22 באפריל 1714), מייצגת שלב ביניים בשינויים שחלו על באך בתקופתו שם. היצירה, המבוססת על טקסט מאוד מיסטי ורגשי מאת זלומו פראנק, מתחילה כמו ה"קונצ'רטי המסורתיים" בסינפוניה, אך לעומת הסינפוניות בקנטטות המוקדמות יותר, כאן כבר מדובר בנתח משמעותי של מוזיקה, בסגנון הפרק האיטי בקונצ'רטי של ויואלדי, אך גם כאן באך מטביע את חותמו בהרמוניה העשירה והבלתי צפויה ובעומק הרגשי שניכר כאן במה שהוא, על פניו, אדג'יו פשוט לאבוב ולתזמורת.

בעקבות הסינפוניה, שכבר מכניסה אותנו לאוירה מהורהרת ועצובה, מגיע החלק הראשון של הטקסט: "בכי, קינה, דאגה, חשש, חרדה ומצוקה הם לחם הדמעות של הנוצרים הנושאים את אות ישוע". המילים המהדהדות האלה נישאות על גבי קו הבאס העיקש החוזר על עצמו שוב ושוב, הבאס היורד הידוע של הקינה האיטלקית, ה-lamento. את השורה האחרונה בפרק זה מלחין באך כמוטט (ללא ליווי התזמורת) בסגנון הקונצ'רטטו, ובסיום מציין באך: "Da capo", כלומר יש לחזור על החלק הראשון. המוזיקה הזו זכתה לשימוש חוזר במיסה בסי מינור בפרק הקרוציפיקסוס.

הפרקים העוקבים הם ר'ציטטיבו ובו פסוק מתוך מעשי השליחים יד: "עלינו להכנס דרך תלאות רבות אל מלכות האל". בהמשך הקנטטה שלוש אריות לאלט, טנור, ובאס, הממשיכות בביטוי הרעיון של הסבל הכרוך באמונה במשיח: "צלב וכתר כרוכים יחדיו". את הקנטטה מסיים הכוראל "מה שהאל עושה, טוב הוא" מאת זמואל רודיגאסט, אשר מופיע בלא פחות משבע קנטטות שונות של באך. קנטטה זו זכתה לביצוע חוזר גם בלייפציג, עשר שנים לאחר שנכתבה.

קנטטה רי"ב 106 "שעת האל היא הטובה ביותר"

הקנטטה רי"ב 106, הידועה גם בשם "אקטוס טרגיקוס", היא אולי הבשלה והמרשימה ביותר שבכל יצירותיו המוקדמות של באך. הקנטטה, שנכתבה ככל הנראה ללוויה (כך ניתן לשער לפי נושאה), כתובה להרכב הלא-אופייני של 4 זמרים, שתי חליליות, שתי ויולות דה גמבה, וקונטינואו. כשהגמבה מופיעה אצל באך, זה סימן שהמוות קרב -‪ ‬כך בפאסיונים שלו, כך בקנטטה 198 (ה-Trauer Ode), וכך גם ביצירה זו.

היצירה נפתחת ב"סונטינה", בה הגמבות נאנחות והחליליות כאילו אומרות: "זו העת, כאן נגמר". הרעיון המרכזי של הטקסט מבוסס על הקונפליקט בין הברית הישנה והברית החדשה. המוות מקושר עם הברית הישנה: "זו הברית העתיקה: אדם, עליך למות!", ואילו החיים - חיי הנצח - עם זו החדשה: "כן, בוא, האדון ישוע, בוא!" הרעיון של המוות כדבר מיוחל, בעקבותיו באים החיים האמיתיים וחסרי הדאגה של המאמין הנוצרי מופיע שוב ושוב בתאולוגיה הלותרנית וכמובן גם במוזיקה הלותרנית, אך דומה שבקנטטה זו מצליח באך למצות את היופי הגלום - כך על פי האמונה הלותרנית - ברגע המוות עצמו. המנטרה החוזרת של הסופרן: "בוא, אדון ישוע, בוא!" מסתיימת בדממה ארוכה, כאילו היתה שירת הנשמה שזה עתה עזבה את גופו של אדם.

הטקסט לקנטטה עמוס ציטוטים ופרפראזות: פסוקים מתוך מעשי השליחים, ישעיה לח ("כי מת אתה ולא תחיה"), תהילים צ ("למנות ימינו כן הודע"), והבשורה על פי לוקאס, וגם ציטוטי כוראלים: "בשלום ובשמחה אלך לשם" הידוע של מרטין לותר, וכן הכוראל "בך בטחתי, אדוני" של אדם רויזנר, אשר עם הבית האחרון שלו מסתיימת הקנטטה, עם פוגה מרהיבה במיוחד על הדוקסולוגיה: "דרך ישוע המשיח, אמן."

שתף בפייסבוק

הכירו את המוזיקה: מעיין השמחה

24/01/2010 מאת שרון רוזנר (תגובות)

התכנית השלישית במחזור הקנטטות כוללת שלוש יצירות יפהפיות מאת באך: קנטטה רי"ב 156, קנטטה רי"ב 111 והמוטט רי"ב 227 "ישוע שמחתי". את החזרות הכלליות לקונצרט אנו עורכים השבוע, כאשר את החזרות הקוליות התחלנו כבר לפני מספר שבועות עם חמשת הזמרים שלנו: הדס, דניאלה, אביטל, דוד ויאיר. דניאלה היא הרכש החדש שלנו, וכיאה לחברה בסולני באך הישראלים יש לה שכל חריף במיוחד, והיא מאוד אוהבת לצחוק, בעיקר אם הדס עומדת לידה.

שיטת העבודה שלנו היא יוצאת דופן, מכמה בחינות, אבל גם בגלל שאנחנו לא ממש חוזרים על תכניות. בחודשים הקרובים יש לנו המון מוזיקה לבצע - בכל חודש תכנית שונה שבה לפחות 70 דקות מוזיקה, ותהליך העבודה כולל הכנת פרטיטורות עבורי ועבור הזמרים, הכנת תפקידים עבור הנגנים (על כך עוד ארחיב בעתיד), חזרות קוליות ולבסוף חזרות עם כולם. במקרה הנוכחי, מאחר שכ-25 דקות מתוך התכנית הן ללא כלים בכלל, בחרנו להקדיש יותר זמן לחזרות קוליות (כלומר עם זמרים בלבד), ופחות זמן לחזרות טוטי.

הנסיון מראה שמקונצרט לקונצרט אנחנו קופצים מדרגה - גם מבחינת איכות הנגינה והשירה, אבל בעיקר מבחינת ה"ביחד" של ההרכב, איזשהו דבק שנוצר מתוך עבודה משותפת לאורך זמן. מבחינתי באופן אישי, חשוב ליצור מצב שבו כל חברי ההרכב יהיו ברמת הקשבה מאוד גבוהה, ויוכלו להגיב באופן מאוד מדוייק למה שמתהווה בכל רגע.

אני כבר כתבתי בעבר על החשיבות של הטקסט המוזיקלי ושל קריאה נכונה של הטקסט הזה. זהו דבר שאני מאמין בו בכל ליבי: במוזיקה מהסוג הזה, העבודה שלנו בחזרות היא במידה רבה על קריאה נכונה של הטקסט. מכך יכול להשתמע שאנו מקבעים את הפרמטרים השונים של המוזיקה לקראת הקונצרט: טמפי, דינמיקה, ארטיקולציה וכד', אבל זה ממש לא כך. אנחנו דווקא שמים דגש על יצירה מתוך הרגע, אבל מתוך נסיון לתת משמעות לטקסט המוזיקלי.

בכל אופן, על מנת לתת טעימה מהמוזיקה לקראת הקונצרט, חשבתי להתחיל במסורת של סקירה של המוזיקה לפני כל קונצרט, על מנת שתוכלו להפיק יותר הנאה מהמוזיקה המיוחדת הזו. ככל שאני לומד יותר על המוזיקה ועל המשמעויות והכוונות הטמונות בה, כך אני מגלה יותר ויותר כמה עומק יש בה, עומק בלתי נדלה. אני מקווה שגם בשבילכם זה כך.

שתי הקנטטות שבתכנית נכתבו לאותו מועד בשנה - יום א' השלישי לאחר חג התגלית (epiphany). במועד זה, קוראים הנוצרים מהבשורה על פי מתי, פרק ח, בו מסופרת פרשת ריפוי המצורע וריפוי הנער של שר-המאה. הטקסט של שתי הקנטטות מתייחס לסיפור הזה (את הטקסטים המלאים ותרגומם לעברית תוכלו למצוא גם בדף הקונצרט.)

קנטטה רי"ב 156 "אני עם רגלי האחת בקבר"

הקנטטה הזו, שבוצעה לראשונה ככל הנראה בלייפציג ב-23 בינואר 1729, כתובה לארבעה קולות, אבוב, שני כינורות, ויולה וקונטינואו. למרות הכותרת המורבידית, מדובר בקנטטה יפהפיה שמציגה תמונה מאוד חזקה: אדם העומד לפני מותו, ומתפלל אל בוראו.

הקנטטה מתחילה בסינפוניה יפהפיה שבה מככב האבוב, עם מנגינה שכל אחד יזהה מייד, וממשיכה לאריה פוליפונית יפהפהיה שהקוים מתארים נפילה (ממש כך!) בשיח בין הטנור, הקונטינואו, וכלי הקשת באוניסונו. אל הפוליפוניה מצטרף הסופרן בשירת הכוראל: "עשה עמי, אלהים, מרצונך הטוב".

הקנטטה ממשיכה ברצ'יטטיב ובו תפילתו של אדם חולה אל אלוהיו: עשה עמי כרצונך, אך אם החלטת לקחת אותי, אנא עשה שסבלי יהא קצר. האריה הבאה הכתובה כפרק קונצ'רטו כפול לאבוב וכינורות, מבטאת את הקבלה של רצון הבורא: בשמחה ובסבל, שיעשה לי תמיד כרצונך. הרצ'יטטיב העוקב מבקש מהאל בריאות בגוף ובנפש, ואת הקנטטה מסכם הכוראל "אדון, כרצונך כך עשה לי".

את הטקסט לקנטטה (למעט הכוראלים בפרק 2 ו-6) כתב פיקאנדר, הלא הוא כריסטיאן פרידריך הנריצי, אשר שיתף פעולה עם באך לאורך תקופה ארוכה בלייפציג (הוא גם כתב את הליברטי למתאוס-פאסיון של באך), ואשר טען כי באך הלחין מחזור קנטטות שלם לטקסטים שלו. הכוראל בפרק 2 (האריה לטנור) הוא פרי עטו של יוהאן הרמן שיין, והכוראל המסיים הוא ככל הנראה ממקור מהמאה ה-15, עם טקסט מאת קספאר בינמאן.

קנטטה רי"ב 111 "כרצון אלהי יהי תמיד"

לקנטטה הזו, שבוצעה לראשונה ב-21 בינואר 1725, מבנה כמעט זהה לזה של קודמתה, רק שכאן במקום סינפוניה יש פרק מקהלה פותח ובו הכוראל שהוא הנושא של הקנטטה: "כרצון אלהי יהי תמיד". אם בקנטטה 156 המאמין מבקש מהאל לחוס עליו, כאן הוא כבר מקבל את הסוף, ורק מבקש מהבורא להנחות אותו להגן עליו.

הפרק השני הוא אריה לבאס וקונטינואו, ובה מדבר המאמין אל ליבו ואומר לו: אל תירא, אלהים הוא נחמתך ומבטחך (וזהו למעשה ציטוט בטקסט ובמנגינה מתוך הכוראל אשר מופיע גם בקנטטה 156). ברצ'יטטיב העוקב נוזף המאמין בעצמו: כסיל! למה אתה נמלט מהאל כמו יונה הנביא? הרי מחשבותינו ידועות לו, והוא יודע לספור את שערות ראשנו!

האריה העוקבת - דואט יפהפה לטנור ואלט - מפתחת את הרעיון של בטחה באל: כך הולך אני בצעדי און, גם כי יובילני האל אל הקבר. הרצ'יטטיב הבא מתאר כיצד המוות קורע את הנשמה מהגוף, וכיצד הנשמה הופכת לשדה קרב בין כוחות הטוב והרשע. המאמין מבקש מהאל לעזור לאמונתו לנצח. הקנטטה מסתיימת עם בית נוסף מתוך הכוראל: "כאשר הרוחות הרשעות יפתוני, אל תתן לי להתייאש."

הליברטיסט בקנטטה זו לא ידוע (למרות תאוריות שונות על כך שבאך וכומר מסויים שיתפו פעולה בכתיבת הטקסט). הכוראל בקנטטה הוא שילוב של טקסט מאת הדוכס אלברכט מפרוסיה ומנגינה מאת המלחין הצרפתי קלודין דה סרמיסי.

(מסורת הכוראלים בכנסייה הלותרנית היא תופעה מעניינת כשלעצמה, ולדעתי על מנת להבין באמת את המוזיקה של באך יש להבין את המשמעות של הכוראלים, שכן הם מופיעים בחלק גדול מאוד מיצירתו של באך - היצירות הקוליות והיצירות לעוגב.)

מוטט רי"ב 227 "ישוע שמחתי"

יצירה זו, אחת מיצירות המופת הגדולות של באך, היא אחת מהיצירות האלה בהן באך "נותן בראש" מהתחלה ועד הסוף. המוטט בנוי מ-11 פרקים הערוכים באופן סימטרי: הפרק הראשון מקביל לאחרון, השני מקביל לעשירי, השלישי לתשיעי, וכולי, כאשר מרכז היצירה הוא הפרק השישי, אשר כתוב כפוגה.

עוד פרט חשוב לגבי המבנה: היצירה משלבת לסירוגין בתים מתוך הכוראל "ישוע שמחתי" (טקסט מאת יוהאן פראנק, מנגינה מאת יוהאן קרוגר), ופסוקים מתוך איגרת אל הרומיים פרק ח.

הטקסט הוא מאוד דרמטי (וכך גם המוזיקה של באך) והוא עוסק בנושא שחוזר שוב ושוב בתאולוגיה הלותרנית: הרצון לחוות מוות בבשר על מנת לקבל חיי רוח. מדובר כמובן (זו לפחות ההבנה שלי) במטאפורה: הרצון להגיע לחוויה רוחנית של החיים, שמתעלה מעל הקיום הגשמי. אנחנו צריכים לזכור שהקיום הגשמי בתקופתו של באך היה לא פשוט: מוות ומחלה היו דברים שכולם היו צריכים להתמודד איתם מדי יום - באך עצמו שכל עשרה מתוך עשרים מילדיו, וגם את אשתו הראשונה.

אני כבר כתבתי על הזירה הפנימית בקנטטות של באך, דרמה שמתרחשת בתוך הנשמה, בתוך ההוויה האישית, בין כוחות הנפש השונים: טוב, רוע, פחד, קנאה, זעם, גאווה, ענווה, חמלה וכו'. גם במוטט הזה אני מוצא לכך ביטוי. לא מדובר במוטט רגיל - יצירה מקהלתית שמשלבת מספר פסוקים מתוך הברית הישנה או החדשה במספר פוגות העוקבות אחת אחר השניה.

כאן יש ביטוי אישי, התרסה של המאמין כלפי כוחות הרוע: "הלאה, הדרקון הזקן! הלאה, מלתעות המוות! הלאה, הפחד מאלה! זעם, עולם, ונתר עליי! כאן אעמוד ואשיר בבטחה גמורה. עוצמת האל עליי תגן." בין הבתים הרוגשים האלה של הכוראל, מוכנסים הפסוקים מהאיגרת אל הרומיים ובהם אחד מהעקרונות החשובים של הנצרות: "על-כן עתה אין-אשמה באלה אשר הם במשיח ישוע, המתהלכים שלא כבשר אלא לפי הרוח."

המוטט כתוב לחמישה קולות: שני סופרנים, אלט, טנור ובאס, ללא כל תפקידי ליווי, אך רוב פרקי הכוראל כתובים לארבעה קולות, ושני פרקים (הרביעי והשמיני) כתובים לשלושה קולות. כמנהגו, גם כאן באך משתמש בכל טכניקת כתיבה אפשרית ומערב ז'אנרים שונים: כוראל, טריו-סונטה, ופוגה, כאשר הפרק היוצא דופן הוא הפרק התשיעי, הכתוב ככוראל-פרלוד לשני סופרנים וטנור, עם מנגינת הכוראל באלט בגרסא קצת שונה מזו אשר מופיעה בפרקים האחרים.

את המוטט אנו מבצעים כהרגלנו עם זמרים בודדים, ודבר זה כבר מביא לתובנות חדשות לגבי המוזיקה - היא הופכת להיות הרבה יותר אישית, ומבחינות רבות היא הרבה יותר "מדברת" - במובן הרטורי של המילה.

אני מקווה שבעקבות הפוסט הזה הצלחתי להכניס קצת משמעות בתכנית הזו, ו"להכין" אתכם לקונצרט. שימו לב: זו תכנית חד פעמית, ובאמת מומלץ לבוא ולהקשיב. נ.ב. לאלה מכם שיבואו מובטחת עוד הפתעה קטנה מאת באך.