מוזיקה למוזיקאים בלבד?

תויות: קונצרטים 30/01/2012 מאת שרון רוזנר

“יש לי חבר שהוא אמן ומדי פעם מבטא דעה איתה אני לא יכול להסכים. הוא יחזיק פרח ויאמר: "תראה כמה הוא יפה", ואני אסכים, אני חושב. והוא יאמר: "אתה רואה, אני כאמן יכול לראות כמה הוא יפה, אבל אתה כמדען מפרק אותו לגורמים והוא הופך לדבר נטול חן." ואני חושב שהוא קצת משוגע. קודם כל, היופי שהוא רואה זמין לכל האנשים, וגם לי, אני מאמין, למרות שאני כנראה לא מעודן מבחינה אסתטית כמוהו; אבל אני יכול להעריך את היופי של הפרח.

“יחד עם זאת, אני רואה דברים בפרח שהוא לא יכול לראות. אני מדמיין את התאים שלו, את הפעולות המורכבות בפנים שגם להן יש יופי. אני מתכוון שיש לא רק יופי בקנה המידה של סנטימטרים, אלא גם יופי בקנה מידה קטן יותר, במבנה הפנימי. וגם התהליכים, העובדה שהצבעים של הפרח התפתחו כדי למשוך חרקים שיאביקו אותו - זאת אומרת שחרקים יכולים לראות את הצבע. וזה מביא לשאלה: האם החוש האסתטי הזה נמצא גם בצורות חיים נמוכות? מדוע זה אסתטי? כל מיני שאלות מעניינות שמראות כי ידע מדעי רק מוסיף להתרגשות והמסתורין והפליאה מפרח. זה רק מוסיף; אני לא יכול להבין כיצד זה גורע.” - ריצ'ארד פיינמן

את המנחה המוזיקלית של באך, וכמוה את אמנות הפוגה שלו, מלווה תמיד שאלה שעליה יש ויכול: האם זו מוזיקה שנועדה להיות מושמעת, או שמא מדובר ביצירה שהיא תאורטית, ושהקיום שלה הוא רק בתוים.

במקרה של המנחה, השאלה עולה בעיקר מפני שגם הקאנון וגם הריצ'רקאר, בהיותם ז'אנרים בעלי קונוטציות תאורטיות, נתפסים כ"מוזיקה למוזיקאים", בניגוד למוזיקה לקהל הרחב - קנטטות, מוטטים, קונצ'רטי וכדומה.

אך במנחה של באך, על הקאנונים שבה, נוכל למצוא הזדמנות לחוות היבט של יצירתו של באך שבדרך כלל אינו בולט במוזיקה האחרת, היותר נגישה שלו: העבודה בקנה המידה הזעיר ביותר, המבנה הפנימי והתהליכים הפנימיים, היופי הצפון בחומר הגלם עצמו. זה רק מוסיף להתרגשות והמסתורין והפליאה.