עבר, הווה, עתיד

תויות: ביצוע היסטורי קונצרטים 31/10/2010 מאת שרון רוזנר

"הגישה הלא-מתערבת של המוזיקאי המתמחה נטועה, חוששני, באובדן כבד של בטחון עצמי, כך שאנו נשענים יותר ויותר על כללים וראיות כאמצעי להתחמק משיפוט אמנותי. זו האיכות הזו של בטחון עצמי שכל כך בולטת לאוזניים מודרניות בנגינה 'טרום-אותנטית', כמו בביצועי באך של קזאלס והמילטון הארטי, למשל: סלע איתן של אמונה פנימית עליו מבוססת ה'אותנטיות' הייחודית שלהם." (פטר היל)

ההערה הזו, מפיו של חוקר המוזיקה של אוליביה מסיין פטר היל, מחזירה אותנו שוב אל הצורך להסביר מה זה "ביצוע היסטורי" (שימו לב שאנו כבר לא ממש משתמשים במילה הבעייתית הזו, "אותנטי"), והיא מראה שוב כמה תנועת המוזיקה העתיקה, למרות השפעתה הניכרת בכל תחום של המוזיקה הקלאסית כיום, עדיין אינה מובנת בדעת הקהל.

האמנם מעדיף המבצע ההיסטורי כללים וראיות היסטוריות על פני בחירה אסתטית, בחירה שהיא גם מיוחדת ואישית? על עצמי לפחות אני יכול לספר כי בסופו של דבר כל הבחירות שלי הן אסתטיות, אבל הן באות מתוך בחינה של האפשרויות השונות העומדות בפני. ובשביל לדעת מה האפשרויות העומדות בפני אני צריך לדעת כל מה שאפשר לדעת על היצירה, על המלחין, על הז'אנר, על כל הנסיבות של המוזיקה. מבחינתי בעצם עלינו לשאול שאלה אחרת: האם הבחירה האסתטית שלי נובעת מתוך ידע או בורות?

המוזיקאי המודרני אומר: אני למדתי לנגן מגיל צעיר אצל כך וכך מורים ובכך ובכך מוסדות שונים, ועכשיו אני יכול לקחת כל מוזיקה - בוקסטהודה, באך, ברהמס

, ברטוק, בריו - ולנגן אותה על פי הטעם האישי שלי. המוזיקאי ההיסטורי אומר: אני רוצה לדעת למה המלחין התכוון. אני רוצה להבין את המשמעות של מה שכתוב על הדף ומה שלא כתוב על הדף. כל הידע הזה בסופו של דבר יעזור לי לבחור כיצד הכי טוב לבצע את היצירה, ואת הטעם האישי שלי אבסס על הידע שאצבור.

משתי הגישות השונות האלה ניתן גם להסיק כיצד רואים המבצעים את עצמם ואת תפקידם על הבמה. עבור המבצע המודרני, יש חשיבות רבה לביטוי אישי (דבר שמאוד בולט, אגב, גם במוזיקה פופולארית עכשוית): המוזיקה במידה רבה משמשת כלי להקרנת הפרסונה של המבצע על הקהל. לכן גם הדגש על וירטואוזיות שניתן לראות תדיר באולמות הקונצרטים, והשאיפה לראות בקונצרט אירוע מיוחד, חזיון בו המבצע מגיש לקהל חוויה גדולה-מהחיים, שתגרום לקהל להתאהב בו ואולי אף לסגוד לו.

למרות שהגישה הזו אט אט חודרת גם לתחום הביצוע ההיסטורי (כי זו דרך מאוד קלה להשיג תשומת לב בשוק המוזיקה הרווי), הרי עדיין המבצע ההיסטורי מנסה להעביר חוויה מאוד שונה, ובמידה רבה הרבה פחות אישית. לפני ימים מספר נכחתי בחזרה של של אנסמבל המאה ה-21 עם המנצח ההונגרי ז'ולט נאג', ושוחחנו מעט על הקשר בין מוזיקה עכשוית ובין מוזיקה עתיקה. אחת ההבחנות שלו היתה כי בשתי הדיסציפלינות האלה המבצע רואה עצמו כמשרת של המוזיקה, של הטקסט המוזיקלי (ה"לוגוס"), לעומת הדיסציפלינה המסורתית (קרי, המודרנית, אבל בעצם זו של המאה ה-19), אשר בה המבצע אמור קודם כל להביא לידי ביטוי את אישיותו הססגונית.

"עלינו לשכוח את האמנות, ולממש את היופי" - פיט מונדריאן

אחד הדברים שאני מנסה תמיד לעמוד עליהם בעבודת האנסמבל שלנו הוא הצורך להבין כי המוזיקה של הבארוק לא באה לבטא רגשות, אלא לעורר רגשות. ההבדל הזה, על פניו זניח ופלספני, הוא הבדל מהותי ועמוק מפני שהוא מגדיר מחדש את תפקיד המבצע, לא כ"אמן", אלא כ"מממש" של היופי של המוזיקה. דבר זה מצריך מודעות גבוהה יותר מהרגיל ויכולת לשבור הרגלים של ביצוע, שכן הרבה פעמים ה"אמונה הפנימית" עליה מדבר פטר היל לעיל, אין היא אלא אוסף של הרגלים שנרכשו במשך שנים.

כך עלינו לעשות גם בביצוע של מוזיקה עכשוית. ההבדל היחיד הוא אולי שבמקרה של מוזיקה עכשוית אין לנו ממש ברירה. מאחר ומדובר בטריטוריה לא מוכרת, עלינו לנקוט בגישה יותר טהורה: פחות דרמה, יותר מוזיקה. זהו ללא ספק אחד הדברים שמשכו אותי מלכתחילה למוזיקה העכשוית, ומאוחר יותר למוזיקה העתיקה, שכן מבחינתי הרעיון של מוזיקה ככלי לביטוי אישי הוא קצת מוזר. אני לא ממש מבין את התופעה הזו, והיא מנוגדת לכל העקרונות שלי כמוזיקאי.

המוזיקה העתיקה מובילה במידה רבה אל המוזיקה העכשוית מפני שהיא מלמדת אותנו כי מוזיקה היא לא חפץ אמנות הנתון בתוך מסגרת ומוצג על הקיר, אלא דבר חי ונושם שמתקיים בהקשר של זמן ומקום. ככל שאנחנו לומדים יותר על המוזיקה העתיקה, כך אנו מגלים כמה חשוב ליצור מוזיקה מתוך הרגע. כבר כיום יש לא מעט מוזיקאים שרואים במוזיקה העתיקה נקודת מוצא: לאלתור, לכתיבה של מוזיקה חדשה, לחיבור בין המסורת של המוזיקה הקלאסית המערבית לתרבויות מוזיקליות אחרות. העתיד של המוזיקה העתיקה הוא מוזיקה עכשוית.

מוזיקה עתיקה ועכשוית בקונצרטים הקרובים

בחודש הקרוב נחרוג מהגטו הקטן שלנו ונטבול את רגלינו בקצת מוזיקה עכשוית, בשתי תכניות שונות. התכנית הראשונה, בה אנו מתארחים אצל אנסמבל מיתר בתיבה (חמישי 4/11 בשעה 20:30), מפגישה כלים היסטוריים וכלים מודרניים ביצירות עכשויות מאת שלושה מלחינים ישראלים שכתבו יצירות במיוחד עבורנו: ארי בן-שבתאי, עמוס אלקנה וגלעד רבינוביץ'. כמו כן בתכנית יצירה להרכב מעורב מאת המלחין הצרפתי הנרי פוסר, מאסכולת דארמשטט, ופסקה אחת מתוך "הלמידה הגדולה" של קורנליוס קרדיו, אשר חלק ממנה כבר ביצענו לפני מספר חודשים בקונצרט בו שילבנו מוזיקה עתיקה ועכשוית.

בהמשך החודש, נחזור אל האנסמבל המלא ואל באך בתכנית יפהפיה ובה שלוש יצירות נהדרות מאת באך: המוטט "ישוע שמחתי", המיסה בסול מז'ור, וקנטטה רי"ב 93. במרכז התכנית ביצוע בכורה ל"קינת דוד" מאת יחזקאל בראון, אותה כתב במיוחד עבורנו. את התכנית הזו נגיש ביום שני 8/11 בשעה 17:00 באולם הנרי קראון בירושלים (וגם בשידור חי בקול המוזיקה במסגרת "אתנחתא"), וכן ביום רביעי 17/11 בשעה 20:30 במרכז ענב בתל אביב.

אני מאוד שמח שיש לנו הזדמנות לבצע מוזיקה ישראלית חדשה, אשר נכתבה לכלים היסטוריים, ואני מקוה כי נוכל גם בעתיד לשלב עוד מוזיקה עכשוית יחד עם המוזיקה העתיקה אותה אנו מבצעים.