עוד באותו נושא:


הכירו את המוזיקה: על פסגת הפארנסוס

29/03/2010 מאת שרון רוזנר תויות: הכירו את המוזיקה קופראן שרפנטייה

אחת האהבות הגדולות שלנו מאז התחלנו לבצע מוזיקה עתיקה, היתה המוזיקה של פרנסואה קופראן, מוזיקה בעלת יופי נדיר ויחיד במינו, שנתנה ביטוי לאידאלים הנשגבים ביותר של הסגנון הצרפתי הבארוקי.

את הקונצרט הקרוב שלנו, אשר יוגש פעם אחת בלבד במוזיאון תל אביב ב-26/4/2010, אנו מקדישים למיטב המוזיקה הקאמרית של קופראן - שתי האפותיאוזות של לולי וקורלי, והסונטה "הסולטנית". בנוסף, ננגן גם את הסונטה הגדולה של מארק-אנטואן שרפנטייה, אחד מגדולי המלחינים הצרפתיים של המאה ה-17.

את היצירות הללו נבצע בהרכב מורחב הכולל שני חלילים (קימברלי ריינה ובועז ברנאי), שני כינורות (רחל רינגלשטיין והדס פבריקנט), שתי גמבות (עירא גבעול ושרון רוזנר) וצ'מבלו (זהר שפי).

פרנסואה קופראן


פרנסואה קופראן - טעמים מאוחדים

פרנסואה קופראן (1668-1733), בן למשפחת מוזיקאים עניפה, נקרא עוד בימי חייו "קופראן הגדול" ונחשב לגדול המלחינים הצרפתיים בין לולי וראמו. קופראן הינו מלחין בעל קול ייחודי, אשר הקדיש את כל חייו לזיקוק של סגנון מוזיקלי המשלב את הטעם הצרפתי והטעם האיטלקי לכדי מה שקרא "שלמות המוזיקה".

בניגוד למלחינים אחרים שכתבו יצירות דתיות רבות, יצירות תזמורתיות או יצירות דרמטיות, קופראן עסק כמעט אך ורק במוזיקה כלית קאמרית. הוא הותיר אחריו בין היתר ארבעה ספרים של מוזיקה לצ'מבלו, שני אוספים של קונצרטים לכלי מלודי וקונטינואו, וכמו כן גוף גדול של יצירות במרקם של טריו-סונאטה, כלומר לשני כלים גבוהים ובאס. גוף זה כולל את האוסף "האומות", את שתי האפותיאוזות של לולי וקורלי, ומספר סונאטות נוספות, אשר שרדו בשני כתבי יד שונים בפאריז ובליון.

האפותיאוזות של קורלי ולולי

שתי דמויות מוזיקליות הטביעו את חותמן בקופראן הצעיר. הראשונה היתה זו של ארכנג'לו קורלי (1653-1713), אשר כבש את פאריז בסערה בהיותו בן 19 בלבד, ובעקבות זאת התפרסם בכל רחבי אירופה. הטריו-סונאטות של קורלי, אשר ניחנות במנגינות יפות וזורמות, היו חידוש עבור הצרפתים, ובמהרה החלו המלחינים המקומיים, ביניהם גם קופראן (אשר טען כי הוא היה הצרפתי הראשון שכתב טריו-סונאטות), לפרסם טריו-סונאטות אשר שואלות מהסגנון האיטלקי הססגוני של קורלי ומשלבות אותו עם האסתטיקה הצרפתית.

הדמות השניה שהשפיעה על קופראן היתה זו של ז'אן-בטיסט לולי (1632‪-‬1687), מוזיקאי ורקדן ממוצא איטלקי, אשר הפך את צרפת לביתו והיה לממונה על המוזיקה בחצר לואי ה-14. במהרה הפך לולי להיות השליט האבסולוטי של עולם המוזיקה הצרפתי, המציא את האופרה הצרפתית, ופיתח את מה שהפך להיות "הסגנון הצרפתי".

לשני מלחינים דגולים אלה, אשר שיחקו תפקיד מרכזי בהתפתחות המוזיקה האיטלקית והצרפתית במחצית השניה של המאה ה-17, הקדיש קופראן שתי יצירות נרחבות הכתובות לשני כינורות וקונטינואו, בעלות אופי תכניתי. האפותיאוזה של קורלי פורסמה בסוף הקובץ "הטעמים המאוחדים, או קונצרטים חדשים" בשנת 1724, והאפותיאוזה של לולי פורסמה בנפרד שנה מאוחר יותר. שתי האפותיאוזות מתארות כיצד קורלי ולולי, כל אחד בתורו, מוזמנים על ידי אפולו, פטרון המוזיקה, לשבת לצדו על הפארנסוס, ובעצם כך להפוך לאלים.


אנדראה מאנטניה - הפארנסוס

האפותיאוזות כאופרה

קופראן מעולם לא עסק באופרה. הוא כתב בעיקר מוזיקה לצ'מבלו, מוזיקה קאמרית, ומעט מוזיקה דתית (מוטטים ודרשות צללים). אך דומה כי באפותיאוזות קופראן ניסה ליצור התרחשות דרמטית, ולהכניס אל תוך המוזיקה שלו אלמנטים של האופרה. למעשה, ניתן להתייחס אל כל אחת מהאפותיאוזות כ"טרגדיה בלט", הז'אנר שהומצא על ידי לולי בתגובה לאופרה האיטלקית: האפותיאוזות מתרחשות בעולם המיתולוגיה הקלאסית (למרגלות הפארנסוס, בשדות האליזיים, על פסגת הפארנסוס), בכל פרק מצויינת התרחשות דרמטית מסויימת, הכוללת גם דמויות מיתיות (מרקורי, אפולו, והמוזות), ובין הפרקים הדרמטיים מוכנסים גם פרקי ריקוד.

האפותיאוזה של קורלי נפתחת עם קורלי למרגלות הפארנסוס - מקום מושבו של אפולו פטרון המוזיקה - המבקש מהמוזות לקבלו ביניהן. קורלי, מוקסם מקבלת הפנים החמה, מבטא את שמחתו, ופמלייתו מלווה אותו. קורלי שותה ממעיין ההיפוקרנוס (מעיין הסוס, אשר השותה את מימיו זוכה להשראות המשוררים) ופמלייתו ממשיכה. קורלי מבטא את התלהבותו אשר נגרמה ממי ההיפוקרנוס. אחרי שהתלהבותו שככה, קורלי נרדם, ופמלייתו מנגנת שיר ערש. המוזות מעירות את קורלי, ושמות אותו לצד אפולו. לסיום קורלי מביע את תודתו.

האפותיאוזה של לולי נפתחת עם לולי בשדות האליזיים (לשם היו הולכים המתים שבחייהם הפגינו גבורה ויושר), שם הוא הוא מנגן עם הצללים הליריים. מרקורי, שליח האלים, מעופף ומודיע כי אפולו מיד יירד לשם. אפולו יורד ומציע ללולי את כינורו, ואת מקומו על הפארנסוס. מתחריו של לולי מבטאים את מורת רוחם ברחש תת-קרקעי ובקינה. לולי מועלה אל הפארנסוס, שם הוא זוכה לקבלת פנים מקורלי והמוזות האיטלקיות, ואחר-כך מודה לאפולו. אפולו משכנע את לולי וקורלי כי איחוד הטעמים האיטלקי והצרפתי מביא לשלמות המוזיקה. לולי וקורלי מלווים אחד את השני בשתי נעימות לשני כינורות. לבסוף, מוכרז "שלום על הפארנסוס" בין לולי והמוזות הצרפתיות, ובין קורלי והמוזות האיטלקיות, בתנאי אחד שמתנות המוזות הצרפתיות, שכאשר מדברים בשפתן, יש לומר מעתה והלאה סונאד, קנטאד, כפי שמבטאים בלאד, סרנאד וכו'.

מארק-אנטואן שרפנטייה והסונטה לשמונה


מארק-אנטואן שרפנטייה - קול ייחודי

מארק-אנטואן שרפנטייה הוא אחד מאותם המאורות הגדולים של המוזיקה העתיקה שעדיין לא מכירים מספיק. הוא ידוע בעיקר בזכות ה-te deum שלו, עם התרועה הפותחת שמוכרת לכל ילד. שרפנטייה היה בין הפוריים שבמלחיני המאה ה-17. הוא כתב בעיקר מוזיקה ליטורגית ודרמטית, ובנוסף יחסית מעט מוזיקה כלית.

שרפנטייה הוא תופעה ייחודית במוזיקה הצרפתית של המאה ה-17. הוא קיבל את חינוכו המוזיקלי אצל קאריסימי באיטליה, וכשחזר לצרפת זכה למשרה כמלחין הבית של הדוכסית דה גיז, אשר החזיקה בפאריז את אחד ההרכבים הטובים ביותר של מוזיקאים בממלכה הצרפתית.

שרפנטייה כתב בסגנון מיוחד מאוד שלו, אשר בדומה לקופראן מאחד את הטעם האיטלקי עם הטעם הצרפתי. הוא היה אחד היחידים שעמדו בגלוי כנגד לולי, ואף במשך שנים לא מעטות הצליח להעמיד ללולי תחרות ישירה, כאשר כתב מוזיקה לקומדיות של מולייר, וכן במספר אופרות.

כמעט כל היצירות של שרפנטייה שרדו בכתב ידו באוסף מרשים ביותר ובו 28 כרכים, המאורגנים פחות או יותר בסדר כרונולוגי, דבר שמאפשר לנו כיום לתארך את רוב יצירותיו של שרפנטייה.

הסונטה לשמונה של שרפנטייה, שנכתבה ככל הנראה ב-1685, היא הגדולה שביצירותיו הכליות. היא כתובה לשני חלילים, שני כינורות, ויולה דה גמבה, באס דה ויולון (מעין ויולונצ'לו גדול), תאורבו וצ'מבלו. הסונטה מחולקת לתשעה פרקים, ומערבת צורות איטלקיות עם צורות צרפתיות, דבר שניכר גם בכותרות הפרקים.

הפרק הפותח קרוי Grave (בכבדות), כמו בסונטה כנסייתית (sonata da chiesa). הפרקים הבאים מפגישים את הטעם הצרפתי עם הטעם האיטלקי. בתחילה הויולה דה גמבה נואמת בסגנון הצרפתי ואז מנגנת סרבאנד. אחר-כך הבאס דה ויולון נואם בסגנון האיטלקי, ומנגן בורה.

המשך הסונטה הוא רצף של ריקודים: גאבוט בו מנגנים לסירוגין החלילים והכינורות, ג'יג לכינור סולו, פאסקאי לחלילים, ולסיום שאקון לכל הכלים. בסונטה יפהפיה זו מפגין שרפנטייה את אמנותו העמוקה, את הבנתו ביכולות ובאופיים המנוגדים של הכלים השונים, וכן את התמצאותו בסגנונות האיטלקי והצרפתי. במובנים רבים, מהווה סונטה זו סימן מקדים ל"טעמים המאוחדים" של קופראן, שיופיע כ-40 שנה מאוחר יותר.