שתף בפייסבוק

הכירו את המוזיקה: שעת האל

12/02/2010 מאת שרון רוזנר תויות: הכירו את המוזיקה

החודש אנו לוקחים פסק זמן ממחזור הקנטטות, וממקדים את תשומת ליבנו בארבע מן הקנטטות המוקדמות של באך, שהן חיות שונות כמעט לגמרי מהקנטטות המאוחרות יותר שכתב באך בלייפציג. היצירות המדוברות הן מן הקנטטות האהובות ביותר של באך: קנטטה 4, קנטטה 106, קנטטה 131 וקנטטה 12. בקנטטות המוקדמות שלו ממשיך באך במידה רבה מסורת ארוכת שנים של מוזיקה כנסייתית בגרמניה, ומתבסס על המודלים הטקסטואליים והמוזיקליים של קודמיו. אך למרות זאת, כל יצירה בתכנית זו היא שונה, ומדגימה היטב את הגיוון שניתן למצוא אצל באך, ואת העובדה כי באך תמיד מחפש דרכי ביטוי חדשות, וגישות חדשות למילים ולמנגינות.

שלוש מהקנטטות בתכנית (רי"ב 4, 131 ו-106) שייכות לתקופת שהותו של באך במולהאוזן שבחבל תורינגיה, כאשר היה אך בן 22 ובתחילת דרכו המקצועית. בפסחא של 1707, באך ישב אצל העוגב בכנסיית בלאזיוס במולהאוזן והרשים את פרנסי העיירה עד כדי כך שמשרת העוגבן (שכללה גם ביצוע קנטטות) הוצעה לו בו במקום. באך ישב במולהאוזן רק כשנה, אך הספיק לכתוב שם כמה מהקנטטות היפות ביותר שלו, ובהן הקנטטות שבתכנית זו. על אף גילו הצעיר, מפגין באך ביצירות אלה את התעוזה האופיינית לו, את שליטתו באמצעים המוזיקליים, וגם את העומק שלמדנו לזהות במוזיקה שלו. גם העובדה שכל אחת משלוש הקנטטות האלה היא שונה לחלוטין מאחיותיה, מראה לנו כי באך היה מוזיקאי משתנה, מוזיקאי שמסרב לעבוד לפי תבניות.

הקנטטה הנוספת בתכנית, רי"ב 12, שייכת לתקופה מאוחרת יותר, תקופת עבודתו של באך בחצר הדוכס בויימאר בשנים 1708 עד 1717 (הוא הועסק גם קודם לכן בחצר הדוכס כמוזיקאי ונער-שרת, בהיותו בן 18). בויימאר כתב באך בין היתר את "ספרון העוגב" (Orgelbüchlein) עבור בנו הבכור וילהלם פרידמן, אחד מהאוספים הנשגבים של כוראל-פרלודים לעוגב מאת באך, אשר מדגים את אהבתו הרבה של באך לכוראל, ואשר תואר על ידי אלברט שווייצר כ"מילון לשפה הצלילית הבאכית". לאחר קידומו ממשרת העוגבן למשרת הקונצרט-מייסטר בשנת 1714, שכללה גם כתיבה וביצוע של מוזיקה כנסייתית אחת לחודש, כתב באך בשנים הבאות כ-30 קנטטות כנסייתיות, ובהן פנינים כגון רי"ב 21 "היה לי צער רב", רי"ב 165 "מרחץ קדוש של רוח ומים", רי"ב 54 "עמוד מול החטא", רי"ב 132 "הכינו הדרך, הכינו המסילה" ועוד.

ארדמן נוימייסטר - אויב האדוקים

שתי התפתחויות השפיעו על כתיבתו של באך בתקופתו בויימאר. הראשונה היא התפתחות הקנטטה הרפורמטיבית, שמכניסה לכנסייה את הז'אנרים הצורניים של האופרה, ובמיוחד האריה-דה-קאפו והרצ'יטטיב. הקנטטה הרפורמטיבית הינה פרי המצאתו של הכומר ההמבורגי ארדמן נוימייסטר, אחד מהאוייבים הקולניים ביותר של תנועת הפייטיסטים - האדוקים הלותרניים. נוימייסטר פרסם ב-1695 מחזור ראשון של טקסטים רוחניים, במסורת השגורה של המאה ה-17: צירוף של פסוקים מכתבי הקודש, אריות פזמון-חוזר, וכוראלים. אך חמש שנים מאוחר יותר, מפרסם נוימייסטר מחזור תחת הכותרת "קנטטות רוחניות במקום מוזיקה כנסייתית" (Geistliche Cantaten staff einer Kirchen-Music), ובו אך ורק רצ'יטטיבים ואריות "אופראיות" (למעשה, נוימייסטר הוא זה שטבע את המושג "קנטטה" שבו אנו משתמשים עד היום, למרות שבאך המשיך לקרוא ליצירותיו "קונצ'רטו" כמו קודמיו.)

ככל הנראה נוימייסטר לא התכוון בתחילה להחליף את הקונצ'רטי הכנסייתיים בקנטטות, אך במחזורים מאוחרים יותר, החל מ-1711 והלאה נוימייסטר כבר מוסיף לטקסטים שלו פסוקים מכתבי הקודש וכוראלים, ובכך איחד את המסורת הישנה של המוזיקה הכנסייתית הגרמנית עם האופרה האיטלקית של זמנו. במהרה, משוררים נוספים הלכו בדרכו של נוימייסטר, ומיטב המלחינים הגרמניים - בהם קריגר, קוהנאו, זאכוב וגם הצעירים יותר טלמאן, גראופנר, ובאך - הלחינו את המוזיקה לשימוש במהלך התפילה בכנסייה. למרות הסערה שגרמו הקונוטציות החילוניות של טקסטים אלה בקרב האדוקים, הזרם המרכזי של האמונה הלותרנית קיבל את השינוי וה"קנטטה" - בניגוד ל"קונצ'רטו" - הפכה לז'אנר הכנסייתי העיקרי ברוב הכנסייות בגרמניה. ההבדל הרעיוני בין הטקסטים המסורתיים שעליהם בוססו ה"קונצ'רטי" הכנסייתיים, ובין הטקסטים ל"קנטטות" של נוימייסטר ועמיתיו, הוא הכנסת הביטוי האישי, הסובייקטיבי, הרפלקטיבי, לתפילה, והדגש על רגש, על יצירת הזדהות רגשית אצל המאמין עם נושא הקנטטה. המלחינים שניגשו אל הטקסטים האלה, באופן טבעי הגיבו אליהם על ידי שימוש בשפה המוזיקלית של האופרה, וכך גם באך, אשר דומה כי איש לא היטיב ממנו לבטא את הדרמה הפנימית המשתמעת מהטקסטים האלה.

אנטוניו ויואלדי - כיצד מתחילים יצירה

ההתפתחות השניה שהשפיעה על באך היתה המפגש שלו עם מוזיקה איטלקית בכלל ועם סגנון הקונצ'רטו בפרט, כפי שהתבטא במוזיקה של ויואלדי. על פי פורקל, הביוגרף הראשון של באך, ‪"‬ויואלדי לימד אותו לחשוב באופן מוזיקלי". מויואלדי למד באך כיצד מתחילים יצירה, כיצד בונים נושא הדוק בעל אופי ברור, כיצד מפתחים רעיונות מוזיקליים וכיצד בונים צורות גדולות. לאחר המפגש עם המוזיקה של ויואלדי, באך הופך למעשה למלחין אחר, ומקבל את הקול האופייני לו, את סממני ההיכר שלו, ואת בגרותו.

בויימאר, אם כן, באך מלחין לראשונה קנטטות רפורמטיביות, ובאופן מודע משלב בהן את שפת האופרה האיטלקית ויחד איתה את הפשטות המאפיינת את המוזיקה של ויואלדי, קורלי, לגרנצי ואלבינוני. אך יחד עם זאת, ניכרת ביצירות פחות-מוכרות אלו גישה מיסטית וסובייקטיבית לטקסט, אשר מייחדת אותן מכל הקנטטות האחרות של באך.

קנטטה רי"ב 131 "ממעמקים קראתיך ה'"

הקנטטה רי"ב 131, המבוססת על תהילים קל, נחשבת למוקדמת ביותר מהקנטטות שכתב באך, למעט הקנטטה רי"ב 150, שהאותנטיות שלה נתונה בספק. ככזאת, היא ניחנה בכל סימני ההיכר של באך - יכולת ההמצאה הבלתי-נדלית, העומק המופלא והשליטה בסודות הקונטרפונקט, גם אם יש בה עדיין סימני בוסר. ביצירה זו באך הולך בעקבות קודמיו: בהם, בוקסטהודה ופכלבל, מלחין את פסוקי התהילים בסגנון הקונצ'רטטו: רצף של פרקים במרקמים שונים ללא הפוגה ביניהם.

הקנטטה, שנכתבה ככל הנראה לרגל טקס כפרה בעקבות השריפה הגדולה שעשתה שמות במולהאוזן במאי 1707, מתחילה במבוא כלי קצר אחריו נכנסים הקולות עם התחינה: "ממעמקים קראתיך ה': אדוני שמעה בקולי." בפרקים הבאים משלב באך גם בתים מתוך הכוראל "אדון ישוע המשיח, אתה הטוב הנעלה" של ברתולומאוס רינגואלדט, המביע את חרטתו של החוטא האומלל.

בחלק האחרון של הקנטטה מלחין באך את שני פסוקיו האחרונים של פרק התהילים, כאשר הפסוק המסיים "והוא יפדה את-ישראל מכל עונתיו" זוכה לפוגה מורחבת ועשירה עם שני נושאים נגדיים, המביעה את התקוה לגאולה.

קנטטה רי"ב 4 "המשיח שכב בכבלי המוות"

קנטטה זו, שהיא אולי האהובה והמוכרת ביותר מכל הקנטטות של באך, מבוססת על הכוראל "המשיח שכב בכבלי המוות" של מרטין לותר. הקנטטה היא מז'אנר ה-per omnes versus ("על כל הבתים"), אחד הז'אנרים השגורים בקרב המלחינים הגרמנים של המאה ה-17 ובהם בוקסטהודה, בהם, פכלבל, זאכוב ואחרים, בו לוקחים כוראל ומלחינים את כל בתיו כסדרה של ואריאציות קוליות.

הקנטטה נפתחת בסינפוניה בה מהרהר באך על שני התוים הראשונים של מנגינת הכוראל, ממשיך כמעט עד סוף השורה הראשונה, לוקח צעד אחורה, ואז משלים אותה, עולה לקדנצה, ולסיום חוזר על שני התוים הראשונים: "המוות". נושא הכוראל של לותר הוא סיפור צליבתו של ישוע ככפרה על חטאי האנושות, ובסיום כל בית בכוראל מופיעה המילה "הללויה", הבעת תודה ופליאה על הסיפור המכונן של הנצרות: "היתה זו מלחמה מופלאה, / בה נאבקו המוות והחיים, / החיים זכו בנצחון, / ובלעו את המוות."

הפרקים שבאים לאחר הסינפוניה, אשר בכל אחד מהם מופיעה מנגינת הכוראל מלווה במילות הבתים השונים, הם הפגנת עוצמה של המצאה מוזיקלית, של שליטה מוחלטת בכתיבת קונטרפונקט. הפרק הראשון כתוב ככוראל-פרלוד מורחב לכל ההרכב של 4 זמרים ותזמורת, ומסתיים בפוגה מסעירה על ה"הללויה". בפרקים הבאים מערב באך, כהרגלו, ז'אנרים שונים: טריו-סונטה (בבית השני), כוראל-פוגה כפולה (בבית הרביעי) ושאקונה (בבית החמישי). הקנטטה נחתמת עם הבית האחרון של הכוראל מהורמן לארבעה קולות.

קנטטה רי"ב 12 "בכי, קינה, דאגה, חשש"

יצירה זו, שהיא בין הקנטטות הראשונות של באך מויימאר (היא בוצעה לראשונה ב-22 באפריל 1714), מייצגת שלב ביניים בשינויים שחלו על באך בתקופתו שם. היצירה, המבוססת על טקסט מאוד מיסטי ורגשי מאת זלומו פראנק, מתחילה כמו ה"קונצ'רטי המסורתיים" בסינפוניה, אך לעומת הסינפוניות בקנטטות המוקדמות יותר, כאן כבר מדובר בנתח משמעותי של מוזיקה, בסגנון הפרק האיטי בקונצ'רטי של ויואלדי, אך גם כאן באך מטביע את חותמו בהרמוניה העשירה והבלתי צפויה ובעומק הרגשי שניכר כאן במה שהוא, על פניו, אדג'יו פשוט לאבוב ולתזמורת.

בעקבות הסינפוניה, שכבר מכניסה אותנו לאוירה מהורהרת ועצובה, מגיע החלק הראשון של הטקסט: "בכי, קינה, דאגה, חשש, חרדה ומצוקה הם לחם הדמעות של הנוצרים הנושאים את אות ישוע". המילים המהדהדות האלה נישאות על גבי קו הבאס העיקש החוזר על עצמו שוב ושוב, הבאס היורד הידוע של הקינה האיטלקית, ה-lamento. את השורה האחרונה בפרק זה מלחין באך כמוטט (ללא ליווי התזמורת) בסגנון הקונצ'רטטו, ובסיום מציין באך: "Da capo", כלומר יש לחזור על החלק הראשון. המוזיקה הזו זכתה לשימוש חוזר במיסה בסי מינור בפרק הקרוציפיקסוס.

הפרקים העוקבים הם ר'ציטטיבו ובו פסוק מתוך מעשי השליחים יד: "עלינו להכנס דרך תלאות רבות אל מלכות האל". בהמשך הקנטטה שלוש אריות לאלט, טנור, ובאס, הממשיכות בביטוי הרעיון של הסבל הכרוך באמונה במשיח: "צלב וכתר כרוכים יחדיו". את הקנטטה מסיים הכוראל "מה שהאל עושה, טוב הוא" מאת זמואל רודיגאסט, אשר מופיע בלא פחות משבע קנטטות שונות של באך. קנטטה זו זכתה לביצוע חוזר גם בלייפציג, עשר שנים לאחר שנכתבה.

קנטטה רי"ב 106 "שעת האל היא הטובה ביותר"

הקנטטה רי"ב 106, הידועה גם בשם "אקטוס טרגיקוס", היא אולי הבשלה והמרשימה ביותר שבכל יצירותיו המוקדמות של באך. הקנטטה, שנכתבה ככל הנראה ללוויה (כך ניתן לשער לפי נושאה), כתובה להרכב הלא-אופייני של 4 זמרים, שתי חליליות, שתי ויולות דה גמבה, וקונטינואו. כשהגמבה מופיעה אצל באך, זה סימן שהמוות קרב -‪ ‬כך בפאסיונים שלו, כך בקנטטה 198 (ה-Trauer Ode), וכך גם ביצירה זו.

היצירה נפתחת ב"סונטינה", בה הגמבות נאנחות והחליליות כאילו אומרות: "זו העת, כאן נגמר". הרעיון המרכזי של הטקסט מבוסס על הקונפליקט בין הברית הישנה והברית החדשה. המוות מקושר עם הברית הישנה: "זו הברית העתיקה: אדם, עליך למות!", ואילו החיים - חיי הנצח - עם זו החדשה: "כן, בוא, האדון ישוע, בוא!" הרעיון של המוות כדבר מיוחל, בעקבותיו באים החיים האמיתיים וחסרי הדאגה של המאמין הנוצרי מופיע שוב ושוב בתאולוגיה הלותרנית וכמובן גם במוזיקה הלותרנית, אך דומה שבקנטטה זו מצליח באך למצות את היופי הגלום - כך על פי האמונה הלותרנית - ברגע המוות עצמו. המנטרה החוזרת של הסופרן: "בוא, אדון ישוע, בוא!" מסתיימת בדממה ארוכה, כאילו היתה שירת הנשמה שזה עתה עזבה את גופו של אדם.

הטקסט לקנטטה עמוס ציטוטים ופרפראזות: פסוקים מתוך מעשי השליחים, ישעיה לח ("כי מת אתה ולא תחיה"), תהילים צ ("למנות ימינו כן הודע"), והבשורה על פי לוקאס, וגם ציטוטי כוראלים: "בשלום ובשמחה אלך לשם" הידוע של מרטין לותר, וכן הכוראל "בך בטחתי, אדוני" של אדם רויזנר, אשר עם הבית האחרון שלו מסתיימת הקנטטה, עם פוגה מרהיבה במיוחד על הדוקסולוגיה: "דרך ישוע המשיח, אמן."