על יצירות מופת ושרביטים

תויות: עיתונות סוגיות ביצוע ביצוע היסטורי 11/10/2009 מאת שרון רוזנר

עומר שומרוני כותב את רשמיו על הקונצרט שלנו מאתמול:

פסטיבל אבו גוש, שנחתם אתמול, הציג חידוש מרענן בנוף מבצעי המוזיקה המוקדמת בישראל. זהו ההרכב “סולני באך הישראלים”, שחבריו מנגנים בכלי תקופה מהבארוק ובגישת ביצוע בעלת מודעות היסטורית. ההרכב, בניצוחו של שרון רוזנר, מעלה במהלך העונה הנוכחית פרויקט שבמרכזו קנטטות של באך. הפרויקט כולל חמישה קונצרטים, שיינתנו במהלך העונה במספר אתרים בארץ. הייחוד בביצועים הוא שאת תפקיד המקהלה מבצעים ארבעה סולנים בלבד, כפי שהיה מקובל ככל הנראה בתקופת באך.

…

לסיכום: לא מושלם, אבל עדיין נפלא תודות לזמרים המעולים ולליווי הרגיש והקשוב. כדאי מאד לעקוב אחרי התכניות העתידיות של ההרכב.

זה מתחיל חיובי ונגמר חיובי, אך באמצע הוא גם נוזף ברכות:

אז למה לא מושלם? שלוש סיבות. ראשונה- הרפרטואר. יש לבאך עשרות קנטטות ויצירות קוליות מהממות, אבל השתיים שנבחרו לכאן- קנטטה מס’ 10 ‫(כך במקור, בקונצרט ביצענו את קנטטה 17)‬ והמיסה הלותרנית בסול מז’ור- ממש לא שייכות לשיא יצירתו. גם בהמשך העונה לא כל הקנטטות שנבחרו הן המושכות ביותר שיש, וחבל. שנית- האקוסטיקה המהדהדת בכנסייה אמנם ניפחה את קולות הזמרים, אבל פגמה בשקיפות הכללית ובאיזון בין הכלים והקולות. ושלישית- אם כבר הולכים על ביצוע אותנטי, זה נראה מוזר שהמנצח משתמש בשרביט. באך זה לא מהלר.

המיסות הלותרניות הן לדעתי דווקא כן ממיטב היצירות של באך (האמת היא שאני אוהב כמעט את כל יצירותיו במידה שווה), אבל זה לא ממש העניין כאן. כפי שציינתי במספר ראיונות שנתתי ברדיו ובעיתונות הכתובה לקראת הקונצרט, ניתן לראות בארבע המיסות הלותרניות של באך מעין רטרוספקטיבה של הפעילות שלו כמלחין של קנטטות דתיות. במיסות הלותרניות השתמש באך קודם כל בחומר מתוך ארבע קנטטות (מס’ 79, 102, 179 ו-187) - למעשה הוא השתמש כמעט בכל הפרקים הרלוונטיים מתוך קנטטות אלה - והוסיף על כך מוזיקה מתוך לפחות שבע קנטטות נוספות. גם העובדה שבאך עורך את החומר ומעדן אותו, מראה כי יש כאן רטרוספקטיבה.

המיסות הלותרניות הינן עדיין, לצערי, קורבן של ראייה של המאה ה-19 שמעריכה את אקט היצירה כדבר חד-פעמי הנובע מהשראה אלוהית, ורואה בזלזול שימוש חוזר בחומר מוזיקלי. אך מה לעשות, ובתקופתו של באך הפארודיה (זאת אומרת, הפראפראזה) היתה דבר שבשיגרה. השימוש החוזר דווקא מעיד על האיכות של החומר, וקרוב לוודאי על כך שהיה אהוב על יוצרו. לדוגמא קנטטה 17, שהפרק הראשון בה משמש כפרק הדוקסולוגיה של המיסה בסול מז’ור. אני לא יודע אם הקהל עשה את הקשר, אבל אנחנו התחלנו וסיימנו את הקונצרט עם אותה המוזיקה!

מעבר לכך, אני חושש ששומרוני מבלבל כאן בין “איכותי” ו-“מוכר”. מכלול הקנטטות של באך הוא נרחב ביותר, לא כל כך מפני שיש הרבה מהן, אלא פשוט מפני שיש בהן כל כך הרבה גיוון! ובסיכומו של דבר אני מאמין שבכל הקנטטות של באך ניתן למצוא הרבה יופי והרבה עניין, ואולי גם כדאי שהקהל יכיר עוד קנטטות מלבד החמש שעליהן חוזרים כאן מחדש כל שנה.

כשבאנו לבחור את הקנטטות לתוכניות השונות שלנו, אני מודה שממש לא התעניינתי בכמה הן “מושכות” או “מוכרות”. כל אחת מהן היא מרתקת בעיניי, ואני גם מודה כי הרבה פעמים הסיבות לבחירות שלנו הן לגמרי פרקטיות - ההתאמה של ההרכב הכלי של הקנטטה לאמצעים שלנו, מועד הביצוע שלה בלוח השנה הלותרני וגם האורך שלה. הרי בסופו של דבר אלה הם השיקולים שעמדו לנגד עיני באך בעצמו! אנו גם מעדיפים להתייחס למכלול הקנטטות כגוף יצירה שכולו מעניין ושיש בו עולם ומלואו.

שרביט הניצוח - זה אותנטי?

ובכן, הנה שתי דוגמאות איקונוגרפיות שדליתי מעיון של 5 דקות בספרות שעומדת לרשותי (ויש הרבה כאלה). ראשית, גרמניה של ראשית המאה ה-16. שימו לב לדמות העומדת בגבה אלינו ומחזיקה בידה הימנית מטה לא ממש קטן:

Gregor Reisch: Margarita Philosophica, 1503

שנית, דוגמה יותר רלוונטית - לייפציג 1732. המנצח עומד משמאל לנגן העוגב ומניף שני גלילי נייר, כפי שהיה נהוג באותה התקופה ‪)‬הקליקו על התמונה על מנת להגדיל):

J. G. Walther: Musikalisches Lexicon, Leipzig 1732

שלישית, מקרה ז’אן-בטיסט לולי. למי שלא מכיר את הסיפור, לולי היה מנצח עם שרביט גדול שהיה מכה עמו על הרצפה, כפי שהיה נהוג באותה התקופה. פעם אחת הכה בלי משים על כף רגלו, הפצע הפך לנמק, אשר גרם חודשיים מאוחר יותר למותו של המלחין. ידוע לנו גם ממקורות ראשוניים, כי השימוש בשרביט גדול (עם התנועה מטה-מעלה) היה נהוג בחלקים של גרמניה עד לחצי השני של המאה ה-18.

רביעית, אני לא היחיד:

ולבסוף, פשוט מדובר בהעדפה אישית שלי עבור אותה התכנית ואותו הרגע. לפעמים אני מנצח עם, לפעמים בלי. אין מאחורי זה משנה סדורה, ולמען האמת אני גם לא רואה מדוע זה חשוב. גרגייב למשל מנצח (גם על מאהלר) עם קיסם…