שתף בפייסבוק

הזירה הפנימית

01/11/2008 מאת שרון רוזנר תויות: קנטטות

לוח השנה הלותרני סובב שני אירועים מרכזיים: חג המולד (לידתו של ישוע), והפסחא (קימתו לתחיה של ישוע לאחר צליבתו). חג המולד קבוע ב-25 בדצמבר, וסביבו נקבעים מספר מועדים ותקופות. הפסחא נקבע ביום א' לאחר ירח מלא לאחר שוויון יום ולילה (equinox) האביבי ולפיו נקבעים המועדים הנותרים בשנה. המחזור מתחיל כארבעה שבועות לפני חג המולד עם הציפייה להולדת המשיח, וממשיך עם חג המולד ותקופת ההתגלות שלאחר החג. החלק השני של השנה מתחיל 70 יום לפני הפסחא וממשיך עד הפסחא. לאחר הפסחא מתחילה תקופת השילוש, אשר חותמת את המחזור עד לדצמבר הבא.

אצל הנוצרים, בדומה ליהודים, בכל יום א' קוראים כחלק מהפולחן את "פרשת השבוע" מתוך הברית החדשה, שלה שני חלקים: פסוקים מתוך אחת האיגרות ופסוקים מתוך אחת הבשורות. מקראים אלה מהווים, כמו בפולחן היהודי, את הנושא השבועי בו מתמקדת התפילה. הפולחן הלותרני בזמנו של באך כלל מספר סוגים שונים של מוזיקה - בין היתר פרלוד מאולתר על העוגב, מוטטים (המבוססים לעיתים קרובות על טקסטים מהתנ"ך בלטינית ובגרמנית) שבוצעו ללא כלים, מזמורים וכורלים שבהם השתתף הקהל, וכן קנטטות (או כפי שנקראו אז "קונצ'רטים ווקליים", או “מוזיקה כנסייתית") - יצירות המשלבות קולות וכלים. כמעט כל הקנטטות הדתיות של באך נכתבו למועד מסויים במחזור השנתי והתבססו על טקסט השואב מתוך המקרא השבועי. את הקנטטות, אשר כונו גם "המוזיקה הראשית", ביצעו הנגנים והזמרים של באך לפני ואחרי דרשת הכומר, שגם כן עסקה במקרא השבועי.

הטקסטים של הקנטטות משלבים שני מרכיבים עיקריים: רובד אחד ובו ציטוטים ופרפראזות מהתנ"ך והברית החדשה, המאירים את נושא המקרא השבועי; ורובד שני ובו עם פרשנות פואטית ואישית לנושא הקנטטה. רובד זה כתוב לעיתים קרובות בלשון הפונה אל דמות מסויימת: האלהים, המשיח, המאמין, האדם או אל הלב או הנשמה, ואפילו לרגשות וקולות-נפש שונים: התקווה, האמונה, או החטא. באך היטיב להבין את האופי האישי של הטקסטים בהם השתמש ומיקם את זירת ההתרחשות של הקנטטות בתוך נשמת המאמין פנימה. כך הופכת המוזיקה עצמה למקום תפילה אישי, בו מתעמת המאמין עם כוחות הנפש השונים העולים בו - זכרון החטא, הרצון להשתחרר מהבלי העולם הזה, הכמיהה אל המשיח, ההזדהות עם ייסוריו על הצלב וגילוי החסד האלוהי.

את הטקסטים מגיש באך בשתי דרכים עיקריות, השאולות מן האופרה: כאריה (“נעימה"), המבוססת על טקסט תמציתי בעל אופי שירתי, וכרצ'יטטיב (“דקלום") המבוסס על טקסט בעל אופי דרשני ומדריגליסטי. כאשר באופרה, כמו גם באורטוריות ובפאסיונים, הרצ'יטטיב משמש לקידום העלילה באמצעות מונולוג או דיאלוג המתאר התרחשות דרמתית, בקנטטות משמש הרצ'יטטיב להטפה ולהעברת המסר הדתי בהתאם לנושא הקנטטה. לעיתים הרצ'יטטיב אף מתאר דו-שיח בין שתי דמויות שונות: הייאוש והתקווה או הנשמה והמשיח. לעומת זאת האריה, אשר באופרה משמשת לביטוי רגשות הגיבורים, נותנת ביטוי פואטי ורפלקטיבי לרגשות המאמין, אשר הוא הוא "הגיבור" של הקנטטה. כך יוצרות המילים הזדהות אצל המאזין ומשיגות את מטרתן הדתית.

בנוסף לאריות ולרצ'יטטיבים, מופיעים בקנטטות עוד שני סוגים עיקריים של פרקים: הכוראלים (“מזמורים"), אשר חותמים כמעט כל קנטטה של באך, מבוססים על מזמור מסורתי ומוכר, אשר לו הוסיף באך הרמוניה; ופרקי מקהלה אשר בדרך כלל פותחים את הקנטטות של באך, בהם מובא לעיתים טקסט מתוך כתבי הקודש. הכוראלים, ששימשו את באך לא רק בקנטטות אלא גם כחומר גלם ליצירות כליות, זכו אצל באך לטיפול מסור ומגוון. לעיתים הוא אף שילב מנגינות כוראלים בתוך פרקי מקהלה, אריות ואף רצ'יטטיבים.

בקנטטות שלו השכיל באך לשלב שלושה סוגים של טקסט - מקראי קודש, מזמורים וטקסט פואטי פרשני - למלאכת מחשבת אשר מצליחה גם כיום, מאות שנים מאוחר יותר, לרגש אותנו ולתת ביטוי אוניברסלי לכוחות-הנפש של כל אחד מאיתנו, תהיה אמונתו אשר תהיה.