שתף בפייסבוק

סוד הקסם של באך

03/10/2008 מאת שרון רוזנר תויות: קנטטות באך

זה מאות שנים שיוהאן סבסטיאן באך - האיש ויצירתו - מהווה מקור השראה למלחינים, מבצעים, חובבי מוזיקה וחוקריה, וככל שהזמן חולף, כן גדל צילו של הענק שבענקים, גדול המלחינים של תרבות המערב, האיש אשר כונה בפי בטהובן "אבי ההרמוניה".

ההערצה לה זוכה באך בימינו אינה דבר חדש. בניגוד לאגדה הרווחת כיום, באך מעולם לא נשכח, לפחות לא על ידי המוזיקאים עצמם, ו"גילויו מחדש" על ידי פליקס ברתולדי מנדלסון בתחילת המאה ה-19 רק חשף את מורשתו בפני הקהל הרחב, אשר קיבל את באך ביראת קודש. הקטור ברליוז כתב בעקבות ביצוע של המתאוס-פאסיון בברלין: “הם מאמינים בבאך, הם סוגדים לו... מעולם לא יעלה על דעתם להטיל ספק באלוהיותו" והוסיף באירוניה: “אלוהים הוא אלוהים ובאך הוא באך".

מדוע נדמה לנו כאילו המוזיקה של באך באה ממקור עמוק יותר, מיסתורי יותר? כיצד זה שאנו מוצאים ביצירותיו שוב ושוב עניין מחודש, סמלים נסתרים, סימטריות חדשות, יחסים מתמטיים והרמוניים חדשים? מהו אותו מרכיב חמקמק שעומד ביסוד המוזיקה של באך? מהו המכנה המשותף שמאחד את יצירותיו של המלחין הרב-גוני ביותר בתולדות המוזיקה?

למרות המחקר המוזיקולוגי הנרחב לו זכה באך - אולי יותר מכל מלחין אחר - יודעים אנו למעשה די מעט על האיש עצמו ועל חייו. עובדה זו כמובן שתרמה לריבוי המעשיות הקשורות בשמו, אולם גם מעט העדויות הישירות שיש בידינו יוצרות רושם של אישיות לא רגילה, אדם שנשם מוזיקה בכל נימיו ובכל רגע מחייו, מלחין בן לשושלת מוזיקלית בת מספר דורות, שראה את ההלחנה כדרך חיים וכמלאכה ואשר כתב את יצירותיו בתוך מסורת הפוליפוניה העתיקה, ויחד עם זאת יצר מוזיקה כל כך שונה מכל מוזיקה אחרת של זמנו.

בניגוד לתדמיתו כמלחין מיושן ושמרני היה באך מלחין פורץ דרך במספר דרכים - הוא הראשון שכתב סונטות לכלי מלודי ולמקלדת אובליגטו, הוא הלחין יצירות בסדר גודל חסר תקדים כגון המיסה בסי מינור והפאסיונים, יצירותיו הכליות סימנו את הדרך אל צורת הסונטה הקלאסית - אבל יותר מכך, הישגיו בכתיבה הפוליפונית ובצורות "הישנות" היו כל כך כבירים, עד שהמלחינים שבאו בעקבותיו חייבים היו לפנות לדרכים חדשות. לכן המוזיקה של באך מסמלת את סיומו של עידן, שכן עם מותו מתה גם המסורת הפוליפונית הגדולה שהגיעה לשיאה בדמותו.

בכל יצירותיו של באך - החל מהאינוונציות בשני קולות ושאר היצירות הדידקטיות, דרך יצירותיו הכליות ועד ליצירות הליטורגיות הגדולות - באים לידי ביטוי גם עומק אינטלקטואלי וגם עומק רוחני. בעיני באך - כמו גם בעיני יתר בני תקופתו - אין בכך כל ניגוד - שהרי המוזיקה היא בעת ובעונה אחת גם מדע וגם אמנות, והקנטטות של באך הן הביטוי המושלם לשני היבטים אלה של המוזיקה. יצירות אלה, ששימושן המקורי היה כחלק מהפולחן הלותרני, משלבות בתוכן מספר "קולות" שונים: הקול של הכתבים הקדושים, הקול של הקהילה ויותר מכל - הקול של המאמין היחיד, שנשמתו היא למעשה הזירה בה מתרחשת הדרמה שבמוזיקה, ושהוא עצמו הגיבור של אותה הדרמה.

בקנטטות של יוהאן סבסטיאן באך, כמו בכל ז'אנר אחר בו ניסה את כוחו, ניכרת טביעת האצבע היחודית שלו, הן במנגינות הנועזות והמפולפלות, הן בקשר בין הרמוניה וטקסט, והן בריבוי הרבדים אשר יוצרים עושר אינסופי. בקנטטות שלו משלב באך מלאכת מחשבת פוליפונית - ביטוי ליפי הבריאה - יחד עם השירה של נשמת המאמין, שכן במילותיו של באך עצמו: "מטרתה הסופית של המוזיקה אינה אלא תהילת האל ותזונת הנפש".